<h1>ספר מצות זמניות הלכ' שבת</h1>
<h2>דף נ:</h2>
ואומר כי אין רשות למאמין לצאת לדרך ביום ששי יותר משלש פרסאות משום עונג שבת כדי שלא (יאבד) [יאחר] בהגיעו לביתו בערב בענין שלא יהיה שהות ביום להכין מה שצריך לשבת מן המאכלים המובחרים לכבוד שבת. וזהו מה שנאמר בתלמוד סוכה [מ"ד ע"ב], א"ר איבו משום ר' אלעזר ב"ר צדוק אל יהלך אדם בע"ש יותר משלש פרסאות אמר רב הונא לא נצרכה אלא לביתו בדידי הוה עובדא ואפילו כסא דהרסנא לא אשכחן. ובפרק מקום שנהגו [נ' ע"ב], בני בישן נהוג דלא אזלי מצור לצידון בע"ש אתו בנייהו לקמיה דר"י אמרו ליה אבהתן הוה אפשר להו אנן דלא אפשר לן מאי, אמר כבר קבלו עלייהו אבהתייכו וכתיב ואל תטוש תורת אמך. וגם אין לעשות דבר מן המלאכות בע"ש מן המנחה ולמעלה כדי שלא ימנענו זה מהכין מה שצריך לעונג השבת. וזהו אומרם בפרק מקום שנהגו [שם], העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה בה סימן ברכה לעולם. והקובע סעודתו בע"ש הוא מגונה, כדי שלא יכנס שבת והוא שבע ויבטל עונג שבת. וכן אמרו [גיטין ל"ח ע"ב], א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת קבעה סעודתה בשבת בעת בית המדרש, ושתיהן נעקרו.
<h2>דף ק.</h2>
ומי שהתחיל בסעודה ונכנס עליו השבת צריך שיפרוס המפה על השלחן ויקדש, אחר כך יחזור לסעודתו למה שאמרו בזה פורש מפה ומקדש. ואם השלים סעודתו ונכנס השבת קודם שיברך ברכת המזון, יברך בתחלה על כוס אחד ויקדש על כוס שני. וזהו אומרם, גמרו, כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קידוש היום. אחר כך שאלו אמאי ונימרינהו אחד כסא. ותשובה, לפי שאין עושין מצות חבילות. ואין להקשות על זה מן יקנה"ז, מפני שזאת תקנוה לזמן אחד וזמן ברכת המזון זולתי זמן הקידוש.
<h2>דף ק:</h2>
וצריך להשים לחם על השלחן בזמן הקידוש ולכסותו במפה. וחייב לחתוך המוציא על שתי הלחם זכר למן שנאמר בו לחם משנה.
אח"כ יתחיל ש"ץ ברכת אחת מעין שבע והיא מגן אבות בדברו. וכתב רב עמרם הטעם אשר בגללו תקנו הראשונים אותה ברכה, תקינו רבנן מעין שבע משום סכנה, [דבי] שימשי שכיחי מזיקין דילמא איכא דעייל ולא מצלי ועד דלא מצלי נפיק ציבורא ופייש הוא ומסתכן. ותקינו רבנן דמתחרי צבורא אחר תפלה כי היכי דגמר צלותא ונפיק בהדי ציבורא. וכתב עוד ומקדשין על היין בבית הכנסת להוציא רבים ידי חובתם. ואחר הקידוש יאמר פרק במה מדליקין, מפני שיש בו הלכות הדלקת הנרות ויאמר עליו קדיש דרבנן.
<h2>דף קא.</h2>
ומי ששמע קידוש בבית הכנסת חייב לחוזרו על שולחנו, לאומרם ז"ל אין קידוש אלא במקום סעודה. וסמכו זה מכתוב וקראת לשבת עונג במקום שקראת לשבת שם יהא עונג. ואם קידש בזולתי מקום האכילה חייב לחזרו אא"כ אכל כביצה במקום הקידוש [אז] א"צ לחזור. ואם קידש בפינה אחת מביתו אינו רשאי לאכול בפינה אחרת. למה שאמרו כשמואל דאפילו מאיגרא לארעא הוה מקדש.
<h2>דף קג:</h2>
ואחר תפלת ערבית יאמר ש"ץ קדיש (על) [עד] למעלה, ואח"כ ויהי נועם ויושב בסתר עליון וסדר קדושה. ונתנו טעם לזה, מפני שהרשעים נענשים בגיהנם כל ימי השבוע ויוצאים משם ליל שבת וחוזרים שם ליל מוצאי שבת אחר סיום התפלה. ותקנום כדי להאריך במנוחתם מעט. וזהו אומרם ובמוצאי שבת צועק המלאך הממונה על הרוחות של רשעים חיזרו לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהם דכתיב צלמות ולא סדרים כיון שהשלימו סדרים צאו למות. ותקנו לומר ויהי נועם מפני שהוא מדבר בעוה"ז והבא. ומעשה ידינו הראשון לעוה"ז, והשני לעוה"ב. ויושב בסתר עליון, מפני שהוא שיר של פגעים, כדי להגן מן המזיקין. וסדר קדושה, כדי להפרד מן השבת בקדושה. ודעת הגאונים בויהי נועם, שאינו נאמר אלא כשיהיו כל ימי אותו השבוע מותרים לעשות מלאכה, אבל אם חל להיות בהם י"ט או צום כפור אין לומר במוצאי אותה שבת ויהי נועם, אבל יתחיל אורך ימים אשביעהו, ואח"כ סדר קדושה.
וקודם הבדלה נבקש בעד ביאת אליהו, ואמרו שזה מפני שכונת ההבדלה להבדיל בין קודש לחול, וכמו כן אליהו כשיבא יבדיל בין ישראל לגוים, כמו שאנו אומרים בהבדלה ובין ישראל לגוים. ונריח ההדס ונברך עליו קודם ההבדלה, כדי לנחם הנפש ולהשקיטה. מפני שאמרו כי בכניסת השבת יקנה האדם נפש יתירה וביציאתו תסתלק ממנו ולכן תתעצב הנפש ותדאג. לכן תיקנו שתריח הריח. וזהו אומרם מאי דכתיב שבת וינפש כיון ששבת נאבדה נפשו. יטול כוס של ברכה בידו הימנית, מפני שהיין עיקר ההבדלה, ויטול ההדס ביד שמאל. ויקדים לברך על היין ואח"כ יברך על ההדס. וישים לפניו אבוקה, ואפילו שיהיה לפניו נר דולק, מפני שהמובחר היא האבוקה לאומרם אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. ולא יברך על הנר עד שיהנו לאורו, וזהו אומרם אין מברכין על הנר עד שיהנו לאורו. וזה גבול ההנאה כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של ציפורי. ר"ל בין מטבע טבריא המפותחת ובין מטבע צפורי החלקה. ולזה סמכו שיסתכל בצפרניו קודם ברכת מאורי האש, מפני שהם במדרגת המטבע החלקה. ואח"כ יסתכל בכפו מפני שהיא במדרגת המטבע המפותחת. ואין מבדילין אלא על היין כמו בקידוש. ומי ששכח להבדיל על הכוס יש לו תשלומין כל יום ראשון, לאומרם מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו. על שצריך להזדרז בהבדלה, שלשה מנוחלי העוה"ב ואלו הן הדר בא"י והמגדל בניו לת"ת והמבדיל על היין במו"ש. ואמרו המבדיל על היין במו"ש הקב"ה קוראו קדוש ועושה אותו סגולתו שנאמר והייתם לי סגולה מכל העמים וכתיב והייתם לי קדושים כי קדוש אני ואבדיל אתכם מכל העמים להיות לי.
<h2>דף קה:</h2>
וצריך להוסיף על השבת חלק מזמן החול, בענין שיאחר יציאתו, כמו שהקדים הכנסתו. וזהו אומרם במכילתא, זכור ושמור מלפניו זכור ושמור מלאחוריו, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואמרו [פסחים ק"ה ע"ב] אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא לידמי דהוי עלן כטונא.
ואח"כ יתפלל תפלת ערבית ויסדר ההבדלה בברכת אתה חונן, והיא "אתה הבדלת", כמו שאסדר אותה במקומה. וסבת תיקונה באתה חונן, להיותה בענין חכמה, כי לא יגיע האדם לידיעת מה בין קדש לחול ואור לחושך אלא אחרי [שקנה] חכמה. לכן תקנוה בברכת בינה. ומי ששכח ולא אמרה לא יחזור התפלה, מפני שיש לו עוד להבדיל על הכוס. ואם אין לו יין להבדיל על הכוס וזכר ל"אתה הבדלת" קודם שומע תפלה יחזור לאתה חונן. ואם לא זכר אלא אחר שומע תפלה חוזר לראש התפלה. ואמרו בירושלמי אסור לו לאדם לעשות מלאכה עד שעה שיבדיל, ואסור לתבוע צרכיו עד שעה שיבדיל. ואמרו אמר רב יהודה המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. וכתב הנגיד ז"ל המבדיל בתפלה עושה צרכיו קודם שיבדיל על הכוס. ואם הבדיל על הכוס עושה צרכיו קודם שיבדיל בתפלה. ואם לא הבדיל לא בזו ולא בזו וצריך לצאת לדרך או לעשות צרכיו, מברך בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול ועושה צרכיו. אלא שאסור לו לטעום כלום עד שיבדיל על הכוס.
ואם טעם היין נפסל לקידוש ולכל ברכה שתיקנוה על היין למה שאמרו טעמו פגמו.
<h2>דף קו.</h2>
ויקדש השבת קודם שיאכל, לאומרם זכור את יום השבת לקדשו, ואמרו מקדש קידושא רבה מאי קידושא רבה, בפ"ה.
<h2>דף קז.</h2>
אח"כ ילך כ"א לביתו ויקדש על הכוס, ולא יהיה פחות מרביעית. ויאמר קודם הקידוש ויכולו. ואם אין לו יין יטול ידיו ויקדש על הפת, ויברך במקום בורא פרי הגפן המוציא. ואם יש לו יין לא יטול ידיו אלא אחר הקידוש. ואמרו המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. וכן בכל ברכה שתקנו על היין. ואינו רשאי לאכול שום דבר ולא לשתות אחר תפלת (מנחה) [ערבית] עד שיקדש השבת. וסמכו חיוב הקידוש מדבריהם בערבי פסחים ת"ר זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין, ת"ל זכור את יום השבת. ובירושלמי אמרו, זכרהו על היין זכירה זכירה [לגזירה שוה]. כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם זכרו כיין לבנון. ומי ששכח ולא קידש בלילה יש לו תשלומין כל היום כולו. והנשים חייבות בקידוש כמו האנשים, לאומרם והני נשי כיון דאיתנו בשמירה איתנהו בזכירה. ואע"פ שקידש על הכוס חייב לומר רצה והחליצנו בברכת המזון.
